מה זו בעצם שייכות?
לא מעט נשים שאני פוגשת שואלות את עצמן: האם אני באמת שייכת? האם רואים אותי? האם יש לי מקום אמיתי? בעידן שבו כולנו מחוברות אבל לא תמיד מחוברות באמת, השאלות האלו הופכות אפילו חזקות יותר.
בשנים האחרונות למדנו לעבוד מרחוק, לתקשר בעיקר במסכים, ולפעמים גם להסתתר מאחורי תדמית, חיוך או לייק. אבל השייכות שאנחנו מחפשות לא נבנית מהתדמית, אלא מהאמת.
שייכות היא תרגול עדין, לא יעד
שייכות אמיתית לא נוצרת ממפגש חד-פעמי או מהשתייכות פורמלית לקבוצה. היא נבנית לאט, רגע אחר רגע, דרך בחירות קטנות ואמיתיות.
זו ההסכמה לשאול את עצמנו: מה באמת חי בי עכשיו? מה אני מבקשת לשתף? איפה אני מחזיקה תדמית שמגנה עליי, ואיפה אני יכולה להרפות?
שייכות נוצרת כשאנחנו בוחרות להגיע כמי שאנחנו. עם החוזקות, עם הספקות, עם הפגיעות.
כשאנחנו משילות את המגננות, ומאפשרות לעצמנו להיראות באמת.
החיבורים הכי עמוקים נוצרים ברגעים השקטים
שייכות לאו דווקא נבנית באירועים גדולים או בפוסטים חגיגיים.
היא נוצרת לרוב ברגעים הקטנים והיומיומיים: בשאלה הכנה בקבוצת וואטסאפ, בהודעה הפרטית ששואלת "איך את מרגישה באמת?", בהקשבה שמאפשרת לשתף בלי חשש להישפט.
שם, בין השורות, מתחילה ההרגשה של בית.
חזרה הביתה - קודם כל לעצמנו
לפני שאנחנו יכולות להשתייך באמת לאחרות, אנחנו מוזמנות לבדוק: איפה אני לא נותנת מקום לעצמי? מה בתוכי מבקש שיראו אותו? כשאנחנו חוזרות הביתה פנימה, רק אז נוכל באמת לשוב ולהיפתח כלפי חוץ. לקהילה, לחיבורים, לעולם.
גם אם את מרגישה לפעמים קצת בצד, או "בחוץ", דעי שכל תנועה קטנה לכיוון מישהי אחרת היא כבר תרגול של שייכות. לא צריך לעשות צעדים גדולים. מספיק רגע אחד של כנות, נשימה אחת של הסכמה להיות.
כי השייכות שאנחנו מבקשות היא לא יעד רחוק. היא שאלה פנימית עמוקה, שמזמינה אותנו לבחור מחדש בכל פעם.
